^א כ״כ תוס׳ בד״ה דברה. ובריטב״א והר״ן ובתוה״ר. וכ״ה בתוס׳ בסוטה כד, א בד״ה ורבי. ובתוס׳ ב״ק סד, א ועי׳ בס׳ הכריתות לשון לימודים שער א׳ סי׳ ל.

^ב דכתיב די מחסורו.

^ג בע״א.

^ד ח, א.

^ה כוונת רבינו לרבנן דהכא. דאילו התם בר״ה לכו״ע דרשינן עשר תעשר לב׳ מעשרות ורק נחלקו איך ההיקש. עי״ש.

^ו מכות יב, א.

^ז עיין מלא הרועים ערך דברה תורה כלשון בנ״א אות כא.

^ח לקמן צב, ב.

^ט ובתוס׳ תירצו דהתם נמי איכא הוכחה דבגניבה משמע דוקא גניבה ולא אבידה.

^י ג, א.

^כ וכ״כ הריטב״א.

^ל ובכ״י ברלין: דדרשינן.

^מ יא, א.

^נ ודלא כתוס׳ בד״ה למ״ל, והוא כשיטת רש״י בד״ה לא. וראה בפנ״י.

^ס ח, א.

^ע וזו שאלת תוס׳ ד״ה דברה. וראה מל״מ פ״ו מהל׳ דעות ה״ז. ופ״ה מהל׳ ממרים ה״א.

^פ לפנינו בגמ׳ המשנה נמצאת בדף ל, ב.

^צ וכך הוא לפנינו בר״ח. וכ״ה הרשב״א והר״ן.

^ק קטע זה ליתא בר״ח, ונמצא בכי״א 1.

^ר וכך הביא בתוס׳ בבכורות כט, ב בד״ה כפועל בשם ר״ח, והקשה דאין בזה שום סברה ליטול בשעת הרגל כבשאר ימות השנה, והוי כהלכתא בלא טעמא, ובר״ן תירץ קושית התוס׳ וז״ל ״דכיון דמדעתיה דנפשיה עביד דלא היה שם ב״ד לא הי׳ מחויב להתבטל מן הסלע, ומצוה הוא דעבד, הטילו חכמים בדבר פשרה זו״ ע״כ. ובמאירי תירץ שכך שכרו כיון דלא התעמל כל כך. וראה בתוה״ר.

^ש בר״ח שם כתב עוד. וכן אם יאמר לו אדם אתה חייט ואין תפירה מצויה אצלך תבא ללבון עמי לבנים ותיקח שכירותך כך וכך וכו׳. ועי׳ בריטב״א דלא ניחא ליה לפרש בשמעתין כפי׳ הר״ח.

^ת ראה שו״ת הרי״ף סי׳ קעט, וראה סמ״ג עשין פ״ב. והרשב״א כתב שאף הראב״ד מפרש כר״ח.

^א בד״ה כפועל, וראה ברש״י לקמן סח, ב בד״ה אמר. וע״ש בתוס׳ בד״ה ונותן. וראה בבכורות כט, ב בתוס׳ בד״ה כפועל דהבין בדברי הר״ח דמחשבים כמה היה רוצה לעזוב מלאכתו הקשה ולהתעסק באבידה. ושמים זה בדעתו בעת שמשתכר בזול ע״ש, וראה ברא״ש בסי׳ כ״ב.

^ב סח, א בד״ה כפועל.

^ג וכ״ה תוס׳ בד״ה אם וברשב״א והריטב״א ובמאירי.

^ד ב״ק נח, א וע״ש בתוס׳ בד״ה א״נ.

^ה כתובות קז, ב וע״ש בתוס׳ בד״ה חנן.

^ו לג, א.

^ז כתובות פי״ג ה״ב, ובנדרים פ״ד ה״ב.

^ח דהיה יכול לפטור עצמו מלטפל באבידה משום אפס כי לא יהיה בך אביון דשלו קודם.

^ט ובדליכא פסידא חייב להחזיר בחינם כסתם מצוה מוטלת עליו לעשותה בחנם.

^י לקמן צג, ב.

^כ ולפי״ז בשומר חנם דקידם ברועים ובמקלות בשכר אינו גובה מבעה״ב כיון דלא רמו רבנן עליה לנטורי, ובתוס׳ בד״ה אם כתבו דבש״ח אם קידם בשכר חוזר ונוטל מבעה״ב. והוי לשיטתו דס״ל לתוס׳ דאה דמבריח ארי פטור משום דלא ברי הזיקא והכא ברי הזיקא. וה״ה דאיכא נפק״מ דלשיטת התוס׳ בנטל השר ביתו של ישראל ובא חבירו ישראל ופיסו בדמים נוטל מבעה״ב, ולשיטת רבינו כיון דלא רמו עליה לפדות אינו גובה, והוא כשיטת רש״י דהביא התוס׳ וראה במהרש״א.

^ל כלומר דבעיקר הדין איכא מצות השבת אבידה. אלא דבאילו האופנים ה״ז פטור הואיל ושלו קודם. ברם אם נוטל שכרו תו ליכא טעמא דשלו קודם, והדרא עליו מצות השבת אבידה. ובכה״ג איכא חיוב גם במבריח ארי. משא״כ במה שאינו מצווה כלל מבריח ארי פטור, ועיין היטב בריטב״א.

^מ וכ״ה הרשב״א והר״ן וראה בנמוק״י.

^נ צ״ל ודמי.

^ס עו, א.

^ע ובכי״א 2: דחקו.

^פ לפנינו: בפניהם.

^צ ובירושלמי בפירקין ה״י גרסינן עמו, וכ״ה בדק״ס.

^ק ובמאירי נמי גרס עמו, ותירץ קושית רבינו ביאר דמתנה לפני ב״ד בלבד. ועמו פי׳ דכוונת התנאי הוי כלפיה בעלים הילכך נקרא דהתנה עמו ע״י הב״ד ע״ש.

^ר ב״ק קטז, א.

^ש שם קטו, ב.

^ת הרי״ף טז, ב.

^א וכך תמהו הרשב״א הריטב״א הר״ן והנמוק״י.

^ב ולפנינו בגמ׳. אין שם ב״ד.

^ג ליתא לפנינו.

^ד וכך הקשו בתוס׳ בד״ה אם, ובר״ן.

^ה ובכ״י ברלין: בפני ב״ד.

^ו ובתוס׳ בד״ה אם הוסיפו נפק״מ לטירחא יתירא וכ״ה בגמ׳ לקמן. והא דלא כתבו רבינו אפשר משום דס״ל דלא עדיף טירחה דבעה״ב מטירחה של המוצא.

^ז לקמן צג, ב.

^ח ראה בדבר אברהם ח״א סי׳ ט׳ שחקר באבידה כזו דהנפק״מ לבעלים הוא כושרא דחיותא, אי חייב להגבהה ולהתחייב או אחר שהגביה והגיע האבידה לידו כיון דנעשה שומר של הבעלים חייב לשמרה ולהחזירה. עיי״ש.

^ט ובכי״א 1 ובשלא. וט״ס.

^י וכ״כ בתוס׳, ובתוה״ר וברשב״א והריטב״א והר״ן. וראה גם בפסקי רי״ד.

^כ דאפס כי לא יהיה בך אביון.

^ל ובכ״י ברלין: דאה קא מתנה, וכצ״ל.

^מ לכאורה כוונת רבינו דאי משיב לחברו האבידה מפסיד המוצא הפסד קטן מה שדמי אבידתו יתר על של חברו. ואי לא ישיב יפסיד חברו הרבה כל דמי האבידה, וצ״ע דאה מתנה בפני ב״ד ומקבל עד דמי האבידה מבעה״ב וא״כ לחבירו נמי איכא הפסד גדול.